החלטה בתיק רע"פ 5579/10

           לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בעפ"ג 2036/10 (כבוד השופטים צ' סגל-סג"נ, מ' דרורי, מ' יועד כהן) מיום 12.5.2010, בו התקבל ערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים בת"פ 4146/07 (כבוד השופטת א' זיסקינד).

           המבקש הורשע בבית משפט השלום, על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום שהוגש כנגדו, ונקבע  כי הוא ביצע עבירות של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, ומשכך, הושתו עליו 180 שעות שירות לתועלת הציבור, זאת מבלי שהורשע בדין. על פי כתב האישום ביום 5.3.2007, סמוך לשעה 12:00, הגיע המבקש, בעודו מלווה באדם נוסף, לרחבת מתחם מערכת המכפלה בחברון. השניים היו שתויים וצעקו, ובנסיבות אלו, מנעו השוטרים במקום את כניסתם למערת המכפלה. משכך, פנה המבקש לעבר שוטר שהיה במקום, ואמר לו, בין היתר, "אתה נאצי פלאשמורה", "מה עלית מאתיופיה בשביל לגרש יהודים", "אתה גוי". הוא חזר על הדברים מספר פעמים, ואף הפנה אותם לעברו של שוטר נוסף. המבקש גם אמר לשוטרים: "אתם לא יהודים ואל תתפללו איתנו יותר". בשל המתואר לעיל הרחיקו השוטרים את השניים מהמקום, או-אז, הם הניפו את ידיהם ורגליהם והפטירו קריאות שונות. נוכח העובדה כי המבקש וחברו היו שתויים, דאגו השוטרים להסיעם, ברכב משטרתי, בחזרה לביתם שבקריית ארבע. בהמשך סמוך לשעה 17:40 באותו היום, הגיע המבקש פעם נוספת לעמדת השוטרים במערת המכפלה. כשהבחין בשוטר שהיה במקום, הצדיע לעברו במועל יד ואמר לו: "נאצי", "זה לא הבית שלך, אתה נאצי ואתה פלאשמורה". כשהבחין בשוטר נוסף אמר לו: "אתה נאצי פלאשמורה, תתבייש לך להיות פה ותחזור לאתיופיה כי אין לך מה לעשות פה", ובהמשך - "פלאשמורה נאצי תעוף מפה". לפיכך, הודיעו השוטרים למבקש כי הוא מעוכב, והלה פתח בריצה ונמלט מהמקום. השוטרים דלקו אחריו והצליחו ללכדו.

           כאמור בית משפט השלום נמנע מלהרשיע את המבקש לאור נסיבותיו האישיות, שכן המבקש בן 28, נשוי ואב לשניים, עברו נקי. והוא הביע חרטה וצער על מעשיו, ומבין את הפסול שבהתנהגותו. שירות המבחן התרשם, כי הוא בעל מערכת ערכים נורמטיבית, ביכולתו לחדד מודעותו אודות המניעים הניצבים בשורש התנהגותו, ולערוך שינוי בהתאם. עוד נקבע כי המעשים בעטיים הורשע חריגים לאורח חייו, מה גם שהפיק לקח מפרשה זו. בנוסף המבקש לומד לתואר שני בייעוץ חינוכי, מנהל אורח חיים נורמטיבי ועובד כמחנך - תעסוקה שעלולה להינזק, לו יורשע בדין. לאור נסיבות אלו נמנע כאמור לא הורשע המבקש בדין.

           המשיבה הגישה ערעור כנגד גזר הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים וטענה כי אי הרשעתו של המבקש אינה מתיישבת עם ההלכה הפסוקה של בית משפט זה, ואינה מבטאת את נורמת הענישה המקובלת בעבירות שאותם ביצע. ביום 12.5.2010 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, והחליט להרשיע את המבקש בעבירות שהודה בהן על פי כתב האישום וגזר עליו 9 חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט המחוזי קבע כי שגה בית משפט השלום, בראותו מקרה זה בגדר חריג לכלל, כי "משהוכחה אשמתו של נאשם בפלילים, ירשיעו בית-המשפט בעבירות המיוחסות לו". חומרת העבירות שביצע המבקש מחד-גיסא, ואי פגיעה חמורה בעתידו ובשיקומו לו יורשע בדין מאידך-גיסא, מחייבים את הרשעתו. נקבע כי נסיבותיו האישיות של המבקש אינן נדירות או יוצאות דופן. מנגד לכך, טיב העבירות בהן מדובר אינו מאפשר לוותר על ההרשעה, ובכך יבטא בית המשפט מסר ציבורי חשוב, העולה בקנה אחד עם שיקולי ענישה נוספים - הרתעה, מניעה וגמול.

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

           המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שהרשיעו בדין, מכיוון שמקרה על כלל נסיבותיו מצוי בגדר החריגים המצדיקים אי הרשעה, בהתאם להלכות של בית משפט זה. כמו כן, לטענתו שגה בית המשפט עת קבע כי שלא השפעת המשקאות המשכרים היא שהביאה אותו לומר את שאמר. יתר על כן, לטענתו הנזק הצפוי לו ולמשפחתו לאור הרשעתו בדין מחייב הימנעות מהרשעה, זאת בייחוד לאור העובדה כי הבין את חומרת מעשיו, הביע צער וחרטה.

           לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובה מטעם המשיבה. מושכלות ראשונים, עליהם חוזר בית משפט זה השכם והערב, הם כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית בעניין. במקרה שלפניי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123(1982)). הלכה זו שרירה וקיימת גם כאשר המבקש לא הורשע בבית משפט השלום, והורשע בבית המשפט המחוזי או כאשר עונשו של המבקש הוחמר בבית המשפט המחוזי (ראו רע"פ 6904/09 בלוך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.11.2009) והאסמכתאות המופיעות שם).כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. יתר על כן, "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) "אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006); רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009)). בנסיבות העניין שלפניי הפער שבין העונשים אינו לוקה בחוסר סבירות מהותי, אלא העונש שהוטל בבית משפט השלום, הוא אשר סוטה מהשורה, ולכן אין מקום להתערבותו של בית משפט זה.

           מעבר לנדרש אוסיף כי דין הבקשה להידחות אף לגופה. ההלכה שנקבעה בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997), מורה לנו כי יש לבחון שני פרמטרים עיקריים לעניין ההחלטה שלא להרשיע נאשם בעבירות שנקבע כי ביצע. האחד הוא סוג העבירה, חומרתה ונסיבותיה והאם יש בנסיבות אלו אפשרות לוותר על ההרשעה מבלי שהדבר יפגע באופן חמור באינטרס הציבורי בהרשעה. השני הוא נסיבותיו האישיות של המבקש והפגיעה הצפויה לו והאם הנזק הצפוי להיגרם לו עקב ההרשעה הינו כזה הפוגע בסיכויי שיקומו וחורג מן הראוי בנסיבות העניין. בעניין זה קבע בית המשפט:

"נקבע, כי להימנעות מהרשעה זיקה הדוקה לשיקומו של נאשם, ברם, עניין זה מבלי להפחית מערכו, הוא רק אחד מבין אדניה של השתת האחריות בפלילים, על הסנקציות הנלוות לה. מרכיבים אחרים, שענינם בפרט בטיב המעשים שבוצעו ובמידת החומרה הטבועה בהם, עשויים להטות את הכף לחובת הנאשם ולהוביל למסקנה כי מן הדין להרשיעו. כאמור, הכלל הוא כי משהוכחה האשמה יש להשית אחריות בפלילים, ונסיבות מקלות שלזכות הנאשם יוכלו, לכל היותר, להצדיק הקלה בעונש הנלווה להרשעה. הימנעות מהרשעה שמורה למקרים מיוחדים בלבד, בהם שוכנע בית-המשפט כי הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המעטה שזו תניב. תועלת ציבורית זו אין כוונתה, אך מובן הוא, לנטייה אחר דעת הקהל או המיית לבו. היא נוגעת לתכליות של הרתעת היחיד והרבים, להעברתו של מסר המוקיע את דבר העבירה ואת מבצעו, ולהקפדה על מדיניות ענישה אחידה המקדמת את יסודות השוויון והוודאות ... בפרשת כתב הוסיף השופט ש' לוין ומנה מספר קווים מנחים במענה לשאלה אם להימנע מהרשעתו של נאשם לצורך הבטחת שיקומו ובהם, בין היתר, השאלה אם לחובתו עבר מכביד ואם קיים סיכון כי יחזור ויחטא בפלילים; הנסיבות בהן ביצע את מעשה העבירה; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; יחסו של הנאשם לעבירה ומידת נכונותו להכיר בפסול שבמעשיו; והשפעותיה של ההרשעה על הנאשם" (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (טרם פורסם, 23.7.2009)).

           לא ניתן לומר כי המקרה הנדון מצדיק הימנעות מהרשעה. האינטרס האישי של המבקש נסוג מפני האינטרס הציבורי במקרה הנוכחי. המעשים בהם הודה המבקש הם חמורים ביותר, ומבטאים זלזול בוטה וקשה ביותר בנציגי החוק, כפי שציין בית המשפט המחוזי:

"אין חולק, כי העבירות שביצע המשיב חמורות וראויות לכל גינוי והוקעה. העובדה כי המשיב עוסק בחינוך מעצימה את חטאו, באשר הוא מי שאמור לשמש דוגמא אישית בעבור תלמידיו ... והנה, שלושה שוטרים, בעת מילוי תפקידם ... נאלצו להתמודד באופן ענייני ומושכל מול המשיב, עת השפילם, לעג להם, ביזה וקילל אותם, זאת בסגנון אלים ובוטה, תוך שימוש במילות קוד היסטוריות אפלות ומרושעות, טעונות עד כאב, עד דמעות, מהן מדיף ניחוחו הנורא של מוות בייסורים ואובדן צלם אנוש. ומדוע כך נהג? הגורם החיצוני לכך היה לא יותר מאשר צבע עורם של אותם שוטרים ומראם החיצוני ... יוזכר, כי לפנינו אירוע מתמשך דו-שלבי. תחילה, בשעה 12:00 לערך של אותו היום, היה המשיב שתוי, עד כי השוטרים לא מצאו לנכון לייחס כל ערך או חשיבות לדבריו הבוטים, ולהגיב בהתאם, ומשכך, אף הסיעוהו לביתו, במעין מחווה אנושית יוצאת דופן וראויה לכל הערכה. לאחר מכן, בחלוף מספר שעות, בשעה 17:40 לערך, שב המשיב למקום, לשונו - ארסית כשהייתה ... חלף ניצול פרק זמן בן מעלה מחמש שעות למנוחה והתעשתות בביתו ... שב המשיב לזירת הפשע בה כבר מעד לא מכבר, וכמו לא היו דברים מעולם, המשיך בשלו בנחישות ... אלמלא שב המשיב למתחם מערת המכפלה - לעמדת השוטרים, מתוך בחירה מודעת שקיבל כאדם בגיר,  לא היה מוגש נגדו כתב האישום דנן ... תשתית עובדתית זו יוצקת שיקולים כבדי משקל לטובת הרשעת הנאשם והטלת כתם מוסרי במעשיו נשוא כתב האישום. לא רק את כבודם של שלושת השוטרים רמס המשיב. לא רק פגיעה אישית נוקבת היא תוצאת מעשיו, באשר התרסתו כוונה כנגד נציגי שלטון החוק במדינה, בזכותם עומדים כולנו כאן".

           אחר קריאת דברים אלו יש לשוב ולהזכיר כי הדעת אינה סובלת שימוש בביטוים כה נלוזים גזעניים ומעוררי חלחלה כנגד שוטרי משטרת ישראל, אשר עושים את עבודתם נאמנה למען שמירת הסדר הציבורי ובטחון הציבור, ואף מסכנים את חייהם לשם כך. איני יודע מאין לקח המבקש את החוצפה ועזות המצח להתנהג בדרך שכזו לשוטרים במהלך מילוי תפקידם. דבריו אינם מהווים רק פגיעה קשה ביותר בשוטרים עצמם אשר נמצאים שם כדי להבטיח את ביטחונו, אלא יש בהם פגיעה קשה ביותר בשלטון החוק ובמדינה כולה, כפי שציין בית המשפט המחוזי. על התנהגות שכזו לא ניתן לעבור לסדר היום וחובה עלינו להכביד את ידינו כנגד מי שלוקחים חרות לעצמם לפגוע בצורה כה קשה בנציגי החוק במדינת ישראל. יש להוקיע בחומרה רבה מעשים בהם אדם לוקח את החוק לידיו, לשם פגיעה והעלבה בעובדי ציבור במהלך מילוי תפקידם. מעשים אלו מערערים את המוסכמות הבסיסיות ביותר של החברה הדמוקרטית בה אנו חיים. חברה המכבדת את שלטון החוק ואת זכויותיו של הזולת לא תאפשר פגיעה והעלבה כה קשה של נציגי החוק, וכל פגיעה שכזו צריכה להיתקל בקיר ברזל של אפס סובלנות, על מנת לגדוע אלימות מסוג זה במהירות האפשרית. כאמור על מול אלימות מילולית שכזו המכרסמת ביסודות חברתנו הדמוקרטית יש לנקוט בענישה מרתיעה. הציבור נותן את מבטחו בעובדי הציבור ונציגי החוק, "וטובת הציבור מחייבת כי יובטח להם שיוכלו למלא את תפקידם ללא מורא וללא פחד ... מתוקפנים ומאיימים. לכן הכרח להטיל ענישה של ממש, גם למען ישמעו וייראו" (ע"פ 500/87 בורוכוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.3.1988)). בתקופה המתאפיינת בגלי אלימות פיזית ומילולית כלפי עובדי ציבור, שומה להגן על השירות הציבורי ועל עובדי הציבור מפני פגיעה בלתי ראויה בכבודם ובמעמדם (רע"פ 2660/05 אונגרפלד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 13.8.2008)). על כן בתי המשפט מחויבים להכביד את ידם ולתת עונשים מרתיעים (רע"פ 1860/07 נחמני נ' מדינת ישראל (14.6.2007)).

           על רקע זה נראה כי בית משפט השלום לא איזן כראוי את כלל השיקולים הרלוונטיים, ולכן החלטתו של בית המשפט המחוזי נכונה בנסיבות העניין. מכל מקום ברור הוא שמקרה זה מחייב את הרשעתו בדין, ואין כל מקום להקל עם המבקש, לא מפאת נסיבותיו האישיות, שכאמור אינן יוצאות דופן בצורה מיוחדת, ולא לאור העובדה כי עשה את מעשיו בהשפעת משקאות משכרים, שכן יש לדחות טיעון זה מכיוון שהמבקש שתה משקאות משכרים מתוך בחירה מודעת, ואף חזר על דבריו הקשים לאחר מספר שעות.

           כולי תקווה כי המבקש הפנים את הפסול שבמעשיו, כפי שציין בבקשתו, והוא יפתח דף חדש כאזרח שומר חוק, המבטא את דעותיו בצורה חוקית, תוך כיבוד עובדי הציבור. אני בטוח כי אם ימשיך בחייו כאזרח נורמטיבי העושה למען העם והמדינה בדרכים חוקיות, תקהה הרשעתו זו אל מול התנהגותו העתידית.

           לפיכך, בקשת רשות הערעור נדחית.

           ניתנה היום, כ"ג באב התש"ע (2.8.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    שצ